פסק-דין בתיק ע"פ 8895/04

1.         זהו ערעור על גזר-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כבוד סגנית הנשיא ש' דותן) מיום 27.9.04, בת"פ 3578/02. המערער הורשע על-פי הודאתו בשתי עבירות של הסעת תושבי שטחים ששהו בישראל שלא כחוק, לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952. העבירה הראשונה בוצעה ביום 14.5.02, ובמסגרתה הסיע המערער 3 שוהים בלתי חוקיים; העבירה השנייה בוצעה ביום 30.6.02, ובמסגרתה הסיע המערער 12 שוהים בלתי חוקיים. ביום 23.9.03 גזר עליו בית-משפט קמא 3 חודשי מאסר בפועל וכן מאסר על-תנאי.

• 2.                  המערער ערער על גזר הדין (ע"פ 3578/02). ביום 14.1.04, בהסכמת הצדדים, פסק בית-משפט זה (כבוד השופטים יפה הכט, משה רביד ואורית אפעל-גבאי), כי התיק יוחזר לבית-משפט קמא כדי שישמע ראיות נוספות לעניין העונש ויתן גזר-דין חדש תחת גזר הדין שבוטל.
• 3.                  הראיות הנוספות עניינן בכך, שבעת ביצוע העבירות נשוא ערעור זה היה המערער במעמד של אסיר ששוחרר על תנאי לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן - חוק השחרור). יתרת תקופת המאסר, שהימנה שוחרר על-תנאי, הייתה כ-13 חודשים (כך על-פי הודעת הערעור; פסק הדין של בית-משפט קמא מציין 15 חודשים). סעיף 20(א) לחוק השחרור קובע, כי אם אסיר ששוחרר על תנאי (להלן  גם - אסיר ברשיון) עבר עבירה נוספת בתקופת התנאי, תבטל ועדת שחרורים את שחרורו ותחייבו לשאת מאסר שאורכו כאורך תקופת התנאי. סעיף 20(ב) קובע, כי חרף האמור בס"ק (א) רשאית הוועדה להורות על המשך השחרור ובלבד שלא הוטל על האסיר ברשיון עונש מאסר בשל העבירה הנוספת. סעיף 20(ג) קובע, כי הוועדה רשאית לקבוע כי תקופת המאסר של אסיר ששחרורו בוטל תקוצר, ובלבד שלא תפחת ממחצית תקופת התנאי.

נוסף לעובדות אלה, שהובאו הפעם בפני בית המשפט קמא, הונח בפניו גם תסקיר של קצינת מבחן, שבית-משפט קמא הורה על הגשתו.  

• 4.                  בית המשפט קמא סבר, כי הימנעות מהטלת עונש מאסר, במטרה למנוע את הפעלת יתרת תקופת המאסר התלויה ועומדת, חורגת ממדיניות הענישה בעבירות הנדונות וכי היות המערער אסיר ברשיון הינה נסיבה מחמירה ולא מקילה. לפיכך, לא מצא בית המשפט לשנות מגזר דינו, ושב ודן את המערער ל-3 חודשי מאסר בפועל ועוד 4 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים. כבוד השופטת דותן המליצה לוועדת השחרורים להסתפק בהפעלת מחצית תקופת המאסר שנותרה.

• 5.                  בערעור טוען המערער, כי בית המשפט קמא לא נתן משקל מכריע לעובדה שהמערער הוא אסיר ברשיון, ולפיכך, תופעל לפחות מחצית מתקופת הרשיון של כ-13 חודשים. לטענתו, בנסיבות בהן נטש המערער את עולם הפשע, השתקם, נשא אישה ועובד למחייתו, ראוי היה להימנע מלהטיל עליו עונש מאסר, שיחזירו לתקופה ממושכת לכלא ויביא חלילה להידרדרותו חזרה לעולם הפשע. לטענתו, בית המשפט קמא התעלם מהנסיבות החדשות בעניין השחרור ברשיון ומתסקיר קצינת המבחן, שהציג את המערער באופן חיובי, וחזר וגזר עליו אותו העונש. כן הוא טוען, כי בית המשפט התעלם מכך שמאז עבר את העבירות נשוא תיק זה (באמצע שנת 2002) לא עבר המערער עבירות נוספות ואף נטש את עיסוקו בהסעות כדי שלא להיכשל בעבירות דומות.

6.         בדיון בפנינו טען ב"כ המערער כי ההלכה שנקבעה ברע"פ 5198/01   ח'טיב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 769, נקבעה בשיאם של הפיגועים בשנת 2001, בעוד כיום המצב שונה, ושינוי המצב הביטחוני משפיע וצריך להשפיע על רמת הענישה.

בנוסף טען ב"כ המערער, כי הנסיבות שלפנינו הן נסיבות מיוחדות. מדובר באדם "שהיה עמוק בפשע" (נשפט בשנת 1999 ל-3 שנות מאסר, ושוחרר ברשיון באוגוסט 2001), ולא ביצע בתקופת הרשיון עבירה "מובהקת" (פריצה, שוד, סמים), אלא מעד, כפי שמעד, ולפיכך, לטענתו, מצדיק המקרה "גישה שיקומית".

ב"כ המערער טען גם לקיומן של נסיבות אישיות יוצאות דופן של המערער, כפי שהובאו בפנינו ובפני המותב שדן בע"פ 3578/02, כלהלן: המערער גדל רוב שנותיו בבית יתומים, לאחר שהאם נטשה את משפחתה לפני 20 שנים וברחה לירדן (וראו גם הנתונים שפורטו בתסקיר קצינת המבחן). האב נפטר לפני 7 שנים. המערער ואחיו נושאים בפרנסת המשפחה. כך למשל, הם נושאים בתשלומים בגין אחיהם הנכה, בן ה-28, המתגורר במעון בכפר אל עזרייה, בסכום של כ- 1500 ש"ח לחודש. המערער, שנישא בינתיים ואשתו נמצאת בחודש החמישי להריונה, מסייע גם בפרנסת משפחת אשתו, שכן אביה יושב בכלא לאחר שהיכה את אשתו ובנותיו. המערער טען גם כי הוא חייב לאנשים כ- 30,000 ש"ח בגין מוצרים שקנה לרגל חתונתו.

7.         לעומתו טוען ב"כ המשיבה, כי אילו סבר המותב הקודם (שהחזיר את התיק לבית-משפט קמא), כי עניין השחרור ברשיון צריך להשפיע על עונשו של המערער, היה מקבל את ערעורו קודם לכן. כן הוא טוען כי  "על אדם שהוא אסיר ברשיון להפגין עירנות מוגברת ולא למעוד" (עמ' 5). ב"כ המדינה מתנגד לטענה כי העבירות שמדובר בהן אינן עבירות פליליות של ממש, וטוען כי מדובר בעבירה חמורה מאוד, שבית המשפט העליון קבע לגביה כי גם כלפי "אנשים נורמטיביים" שביצעוה יש לנהוג באופן מחמיר. 

8.         אין חולק כי בנסיבות המקרה שבפנינו, גזירתו של עונש מאסר בפועל בגין העבירות שבהן הורשע המערער, תביא לכך שיהיה עליו לרצות עוד כ-7 חודשי מאסר (במקרה הטוב) או 13 חודשי מאסר (במקרה הפחות טוב), בנוסף לשלושת חודשי המאסר שהטיל עליו בית-משפט קמא.

9.         מן העובדות שפורטו לעיל עולה, כי למערער, יליד 1978 (כיום בן 27 שנים), עבר פלילי כבד למדי בעבירות רכוש, שעליהן נשפט בשנת 1999 ל-3 שנות מאסר (ושוחרר כאמור על תנאי באוגוסט 2001). בצאתו מבית הסוהר ללא מקצוע וללא כל הכשרה, לא חזר לדרך הפשע, אלא בחר לעבוד כנהג הסעות. בהמשך אף נישא, כאמור, ואשתו בהריון. העובדות מצביעות אפוא על ניסיונותיו של המערער להשתקם ולבנות חיים חדשים (וראו גם תסקיר קצינת המבחן בעניין זה). כל זאת, יש לזכור, בתנאים לא פשוטים של משפחתו המורחבת (על בעיותיה), הדורשים מן המערער מאמצים מיוחדים, כולל מאמצים כלכליים מעבר לאלה המוטלים בדרך כלל על אדם צעיר בגילו, כאשר ברקע הדברים קיים העבר המשפחתי של המערער והשפעותיו על חייו. בנסיבות אלה, קטיעת רצף החיים החדשים שהמערער מנסה לבנות והחזרתו לבית הסוהר לתקופה של כ-10 חודשים לפחות, עלולים לחבל בשיקומו.

מנגד, מקובלת עלינו טענת ב"כ המשיבה, כי דווקא אסיר ברשיון צריך לגלות עירנות גבוהה יותר ולא להיכשל בעבירה שבית המשפט העליון הגדירה כעבירה חמורה מאוד, הפוגעת בביטחון הציבור והמחייבת, ככלל, הטלת עונש מאסר לריצוי בפועל ולא בעבודות שירות.

11.       לפיכך, ולאור הרשעתו של המערער בשתי עבירות של הסעת שוהים בלתי חוקיים בישראל, שביצע בעת היותו אסיר ברשיון, לא ראינו להיעתר לבקשת ב"כ המערער, שביקש להמיר את המאסר ממש במאסר שיבוצע בעבודות שירות - ולו גם בהכפלת התקופה לששה חודשים - בציינו כי ידוע לו שלפי הנוהג בשב"ס, מי שנושא מאסר בעבודות שירות לא מפעילים כלפיו את סעיף 20 לחוק השחרור (יוער, כי בגזר הדין שניתן בת"פ (פתח-תקווה) 1008/03 מדינת ישראל נ' בסימי יוסף (דינים ועוד) הניחה  כבוד השופטת ליה לב-און, לאחר שבחנה את הנושא, כי סעיף 20 איננו חל על מאסר שבוצע בעבודות שירות (שם, סעיף 6; וראו עוד המובאה מהחלטתה של כבוד השופטת ניצה מימון שעשוע בת"פ 1879/99 ות"פ 1986/99, בבית-משפט השלום בכפר סבא, בסעיף 6 לגזר הדין של השופטת לב-און)). 

12.       עם-זאת, לאור העובדה שהמערער צפוי עתה לשאת עונש של כ-7 חודשי מאסר בפועל  (במקרה הטוב), בשל כך שעבר את העבירות בעת היותו אסיר ברשיון, וכדי לעודדו להמשיך בדרך השיקום גם לאחר שישוחרר מן המאסר, החלטנו להקטין את תקופת המאסר בפועל שבית-משפט קמא השית עליו ולהעמידה על 30 יום (במקום 3 חודשים).

פרט לכך לא יחול כל שינוי אחר בגזר הדין.

נוסיף, כי בנסיבות המקרה מצרפים אנו את קולנו להמלצתו של בית-משפט קמא, שוועדת השחרורים תסתפק בהפעלת אך מחצית מתקופת השחרור ברשיון.

המערער יתייצב לריצוי עונש המאסר ביום 7.3.05 בשעה 09:00, בבית המעצר שבתחנת המשטרה במגרש הרוסים בירושלים.

ניתן היום, י"ב באדר א' תשס"ה (21 בפברואר 2005), בהעדר הצדדים.